במקום לספר על עצמי, הייתי רוצה להאיר משהו מיוחד על הסדנה שלי – או ליתר דיוק, על המיקום שלה.
אחרי שעליתי לארץ, ולאחר שנים של נדודים כיהודי נודד, הפכתי גם לנגר נודד.
בשנים הראשונות שלי בישראל עברתי מסדנה שיתופית אחת לאחרת, עד שהבנתי שאם אני רציני לגבי העסק שלי, אני חייב לפתוח מקום משלי.

זה היה צעד אמיץ (ומפחיד), במיוחד עם העברית השבורה שלי. חיפשתי וחיפשתי – ולבסוף מצאתי מקום.
לא באזור יפה או אמנותי כמו המקומות שהייתי בהם קודם, אלא בדיוק להפך – שכונה מאובקת עם אבק מתכת, שמן וגריז מהחנויות שמסביב.
אבל היה שם משהו מעבר למה שנראה לעין – יופי אחר, כזה שמחזיר תקווה, במיוחד בזמנים מורכבים.
השכונה הזו היא קיבוץ גלויות אמיתי.

תכירו את האנשים שמרכיבים את הקהילה המיוחדת הזו:

עלי, הנגר שמעבר לכביש, שאמנם אינו יהודי, אך יש לו בית מזוזה בפתח כסימן קבלת פנים ללקוחות היהודים שלו. עלי היה בין הראשונים שקיבלו את פניי כשהגעתי.

תלי, המכונאי המומחה לרכבי 4x4, צבר ישראלי שתמיד מוכן להושיט יד ולעזור.

חמודי (לא, לא "חמודי" בעברית אלא הכינוי הערבי למוחמד), בעל חנות כלי העבודה ממנה מתנופף דגל ישראל גדול בכל יום.
מה שאני הכי אוהב בביקור אצלו הוא לראות את הבחורים מהישיבה הסמוכה נכנסים לקנות שם ציוד, ולפעמים אפילו יושבים מאחורי הדלפק עם כיפה, זקן ופאות, שותים קפה ומשוחחים עם חמודי והעובדים שלו.

מעבר לערבים ישראלים, לצברים החילונים ולחרדים, יש כאן גם קהילה גדולה של יהודים יוצאי אתיופיה – ולצידם, אני והכלב שלי.
המקום הזה הוא אחד מהאזורים הכי שלווים ושקטים שנדדתי אליהם.

אם רק העולם היה רואה את זה.